הגיע זמן התיקון

בחירות אישיות במקום מפלגות: להחזיר את הנציגות לציבור

אחת הבעיות המרכזיות בדמוקרטיה הישראלית כיום היא תחושת הנתק בין האזרחים לבין נבחרי הציבור. רוב האזרחים אינם יודעים מי מייצג אותם בכנסת, למי לפנות כאשר יש בעיה ציבורית או אזורית, ומי נושא באחריות לקידום האינטרסים שלהם. ביום הבחירות אנחנו מצביעים למפלגה, אך למחרת הבחירות הקשר הישיר בין הבוחר לבין הנבחר כמעט ואינו קיים.

תנועת “התיקון” מציעה לשנות את המצב הזה מהיסוד באמצעות מעבר לשיטת בחירות אישיות ואזוריות.

מי הנציג שלכם?

בשיטה המוצעת, המדינה תחולק לאזורי בחירה גאוגרפיים. כל אזור יבחר את הנציגים שלו לכנסת, והם יהיו אחראים ישירות כלפי התושבים שבחרו בהם.

במקום מצב שבו אזרח מרמת גן, כרמיאל, באר שבע או נצרת מצביע לרשימה ארצית שאינה מחויבת אליו באופן אישי, לכל אזרח יהיה נציג ברור ומוגדר בכנסת.

הוא יידע מי מייצג אותו.

הוא יידע למי לפנות.

והוא יידע את מי לשבח או לבקר.

השיטה הבריטית – בחירה אזורית ישירה שנגנזה

במדינות רבות בעולם הדמוקרטי קיים קשר ישיר בין האזרח לבין נבחר הציבור.

בארצות הברית, למשל, לכל אזרח יש חבר קונגרס המייצג את אזור מגוריו. כאשר עולה בעיה מקומית, רגולטורית או ציבורית, האזרח יודע בדיוק למי לפנות.

חבר הקונגרס מחזיק לשכות מקומיות, נפגש עם תושבים, מקיים מפגשי ציבור ופועל לקידום האינטרסים של המחוז שאותו בחר לייצג.

הקשר הזה יוצר אחריות הדדית.

הנציג חייב להיות קשוב לציבור.

והציבור יודע בדיוק מי אחראי לייצג אותו.

בישראל, לעומת זאת, רוב האזרחים אינם יכולים להצביע על חבר כנסת מסוים ולומר: “זה הנציג שלי”.

מנאמנות למפלגה לנאמנות לציבור

בשיטה הקיימת, מרבית חברי הכנסת תלויים בראש ובראשונה במפלגה שלהם.

העתיד הפוליטי שלהם נקבע לפי מיקומם ברשימה, יחסי הכוחות הפנימיים במפלגה והקשרים הפוליטיים שהם בונים בתוך המערכת.

במודל של “התיקון” מוקד האחריות משתנה.

הנציג נבחר על ידי תושבי האזור שלו.

הצלחתו הפוליטית תלויה בראש ובראשונה בשאלה האם הוא משרת היטב את הציבור שבחר בו.

האם הוא זמין?

האם הוא מטפל בבעיות?

האם הוא מקדם חקיקה רלוונטית?

האם הוא נוכח בשטח?

האם הוא עומד בהבטחותיו?

הציבור הופך למעסיק הישיר של נבחר הציבור.

ייצוג אמיתי של צרכים מקומיים

הצרכים של תושבי הגליל אינם תמיד זהים לצרכים של תושבי גוש דן.

האתגרים של עוטף עזה שונים מהאתגרים של ירושלים.

הבעיות של המגזר החקלאי שונות מהבעיות של אזורי תעשייה, ערים גדולות או יישובים כפריים.

כאשר נבחרי הציבור מגיעים מתוך אזורי הבחירה שלהם, הם מכירים את המציאות המקומית מקרוב.

הם חיים אותה.

הם שומעים אותה מדי יום.

והם מחויבים להביא אותה אל שולחן קבלת ההחלטות.

כך נוצר ייצוג מדויק יותר של החברה הישראלית על כל גווניה.

 

יותר מעורבות אזרחית

כאשר לאזרח יש נציג אישי ומוכר, גם המעורבות הציבורית גדלה.

קל יותר להשתתף בכנסים מקומיים.

קל יותר להעלות רעיונות.

קל יותר להשפיע.

וקל יותר לעקוב אחרי ביצועי הנבחרים.

הדמוקרטיה מפסיקה להיות אירוע שמתרחש אחת לארבע שנים בקלפי, והופכת למערכת יחסים מתמשכת בין הציבור לבין נציגיו.

יותר אחריות, פחות סיסמאות

שיטת הבחירות האישיות יוצרת מערכת שקשה יותר להסתתר בה מאחורי סיסמאות.

כאשר לכל נציג יש ציבור מוגדר שהוא משרת, ניתן למדוד את עבודתו באופן ברור יותר.

האם הוא היה פעיל?

האם קידם פתרונות?

האם היה נגיש?

האם עמד בהתחייבויותיו?

האחריות הופכת אישית ולא מפלגתית.

להחזיר את הכנסת לאזרחים

הרעיון של בחירות אישיות אינו רק שינוי טכני בשיטת הבחירות.

מדובר בשינוי תפיסתי.

המעבר ממערכת המבוססת על מפלגות למערכת המבוססת על נציגים אישיים נועד להחזיר את מרכז הכובד הדמוקרטי אל האזרח.

ליצור קשר ישיר בין הציבור לבין מקבלי ההחלטות.

לחזק את האחריות האישית של הנבחרים.

ולהבטיח שכל אזרח בישראל יוכל לומר:

“יש לי נציג בכנסת. הוא מייצג אותי, והוא מחויב לי ולקהילה שבה אני חי.”

רק התיקון