הגיע זמן התיקון

הדמוקרטיה בישראל – או רק הדמוקרטיה למראית עין?

ישראל היא דמוקרטיה.

יש בחירות.

יש מפלגות.

יש כנסת.

יש ממשלה.

יש בתי משפט.

על הנייר, כל המרכיבים קיימים.

אבל יותר ויותר ישראלים שואלים את עצמם שאלה פשוטה:

האם אנחנו באמת משפיעים על מה שקורה?

האם הדמוקרטיה שלנו עובדת כפי שהתכוונו שתעבוד?

בכל ארבע שנים אנחנו מתבקשים לבחור.

אבל בפועל אנחנו לא בוחרים את חברי הכנסת.

אנחנו בוחרים רשימות.

אנחנו לא בוחרים את השרים.

אנחנו לא בוחרים את ראש הממשלה באופן ישיר.

אנחנו לא יכולים להחליף חבר כנסת שאכזב אותנו.

ואנחנו לא יכולים להדיח שר שנכשל.

בין מערכת בחירות אחת לשנייה, הכוח עובר כמעט כולו למפלגות ולמנגנונים הפוליטיים.

הקשר הישיר בין האזרח לנבחר הציבור כמעט ואינו קיים.

זו אולי דמוקרטיה על פי החוק.

אבל האם זו דמוקרטיה על פי רוח הרעיון?

הרי משמעותה המקורית של הדמוקרטיה היא שלטון העם.

לא שלטון המפלגות.

לא שלטון העסקנים.

לא שלטון המנגנונים.

שלטון העם.

במשך השנים התרגלנו למצב שבו המפלגות הפכו למתווך הכמעט בלעדי בין האזרח לבין השלטון.

הן מחליטות מי ייכנס לכנסת.

הן קובעות את סדר היום.

והן מנהלות את המערכת הפוליטית.

האזרח נשאר בעיקר צופה מהצד.

פעם בכמה שנים הוא מצביע.

ואחר כך מחכה.

התיקון אינה באה נגד הדמוקרטיה.

להפך.

התיקון מבקשת להחזיר את הדמוקרטיה אל מקורותיה.

לחזק את הקשר בין הציבור לנבחריו.

להגדיל את האחריות האישית של נבחרי הציבור.

ולוודא שמי שמחזיק בכוח יהיה מחויב קודם כל לאזרחים.

הוויכוח הגדול של השנים האחרונות איננו רק על מדיניות.

הוא על השאלה מי באמת שולט במדינה.

האם הציבור?

או המנגנון?

האם האזרח הוא הריבון?

או רק הבוחר?

התיקון מאמינה שהגיע הזמן לשאול את השאלות האלה בקול רם.

לא כדי לפרק את הדמוקרטיה.

אלא כדי לתקן אותה.

כי דמוקרטיה אמיתית אינה נמדדת רק ביום הבחירות.

היא נמדדת בכל יום שבין הבחירות.

כי כולנו כבר יודעים.

רק התיקון