הגיע זמן תיקון

למה יצאתי למסע הזה?

הסיפור האישי מאחורי “התיקון”

לא גדלתי בפוליטיקה אבל קדנציה אחת של אימי בכנסת פתחה את עיני.

מעולם לא חלמתי להיות חבר כנסת.

לא רציתי להיות שר.

ובוודאי שלא תכננתי להקים תנועה פוליטית.

כמו רוב אזרחי ישראל, רציתי לחיות את חיי, להקים משפחה, לבנות קריירה, לעבוד, לגדל ילדים ולתרום את חלקי למדינה.

אבל יש רעיונות שלא מרפים ממך.

זה התחיל באיו"ש בתחילת שנות ה90

באינתיפאדה הראשונה שירתי כלוחם בדובדבן נפצעתי קשה ולאחר שהשתחררתי הוכרתי כנכה צה"ל.

כמו צעירים רבים באותה תקופה, מצאתי את עצמי שואל שאלות גדולות על המדינה, על החברה ועל הדרך שבה מתקבלות החלטות.

המלחמה חשפה אותי לא רק למציאות הביטחונית של ישראל, אלא גם לשאלות עמוקות יותר על מנהיגות, אחריות וקבלת החלטות.

כבר אז התחיל להתגבש אצלי רעיון פשוט:

אולי הבעיה אינה רק בהחלטה כזו או אחרת.

אולי הבעיה נמצאת במבנה עצמו.

בשיטה.

בדרך שבה המדינה מנוהלת.

לא היה לי אז מודל סדור.

לא הייתה לי תוכנית פוליטית.

רק תחושת בטן שהמערכת יכולה לעבוד טוב יותר.

החיים לקחו אותי למקומות אחרים

כמו שקורה לרבים מאיתנו, החיים המשיכו.

למדתי.

הוסמכתי לדוקטור לווטרינריה.

הקמתי משפחה עם שני ילדים.

בניתי עסק המספק שירותים וטרינריים למרבית הרשויות המקומיות במדינה.

אבל הרעיון נרקם.

כמו זרע קטן שממשיך לחכות לרגע הנכון.

ואז הגיע 7 באוקטובר

כמו עבור מיליוני ישראלים, גם עבורי 7 באוקטובר היה רגע מטלטל.

רגע ששינה משהו עמוק.

לא רק בגלל גודל האסון.

לא רק בגלל הכאב.

אלא בגלל התחושה שהגענו לנקודת מבחן לאומית.

באותם ימים בני היה לוחם בחזית.

תחילה בעזה.

לאחר מכן בלבנון.

כמו מאות אלפי הורים אחרים, חייתי במשך שנתיים וחצי בין חרדה לתקווה.

בין חדשות להודעות.

בין דאגה למשפחה לבין דאגה למדינה.

שנתיים וחצי ללא שינה

אני לא מתכוון רק לשינה במובן הפיזי.

אני מתכוון לחוסר השקט.

לתחושה שאי אפשר להמשיך כרגיל.

שאי אפשר להסתפק בלבקר ולהתלונן.

שאי אפשר להמשיך לעמוד מהצד.

במשך שנתיים וחצי מצאתי את עצמי חוזר שוב ושוב לאותה שאלה:

אם אנחנו אוהבים את המדינה הזאת כל כך, האם אין לנו אחריות לנסות לשפר אותה?

לא להתלונן.

לא לחפש אשמים.

לא להחליף מחנה אחד במחנה אחר.

אלא לחשוב מחדש על הדרך.

לגלות שאני לא לבד

בשנתיים האחרונות יצאתי למסע.

נפגשתי עם אלפי ישראלים.

קיימתי חוגי בית.

שיחות סלון.

מפגשים קטנים וגדולים.

פגשתי אנשים מכל חלקי החברה הישראלית.

ימין ושמאל.

דתיים וחילונים.

יהודים וערבים.

צעירים ומבוגרים.

אנשי עסקים.

אנשי חינוך.

לוחמים.

אנשי הייטק.

חקלאים.

עצמאים.

שכירים.

ומה שגיליתי הפתיע אותי.

למרות כל המחלוקות, רוב האנשים הסכימו על דבר אחד:

לישראל יש פוטנציאל הרבה יותר גדול מזה שהיא מממשת כיום.

לא עוד מפלגה

במהלך המפגשים האלה הבנתי משהו נוסף.

אנשים אינם מחפשים עוד מפלגה.

הם אינם מחפשים עוד פוליטיקאי.

הם מחפשים תקווה.

הם מחפשים דרך.

הם מחפשים שיחה אמיתית על איך בונים מדינה טובה יותר.

כך נולד “התיקון”.

לא כתנועה נגד מישהו.

לא כתנועה של כעס.

אלא כתנועה של אחריות על עתיד המדינה.

 

כי אני מאמין בישראל

אני מאמין בישראל.

אני מאמין באזרחי ישראל.

אני מאמין ביצירתיות שלהם.

ביכולת שלהם.

במנהיגות שלהם.

בכוח שלהם להתגייס כאשר צריך.

ראיתי את זה במלחמות.

ראיתי את זה בעסקים.

ראיתי את זה ברפואה.

ראיתי את זה בחינוך.

וראיתי את זה בשנתיים האחרונות במסע שלי בכל רחבי המדינה.

השאלה איננה האם יש בישראל אנשים טובים מספיק.

השאלה היא האם בנינו מערכת שיודעת לאפשר להם להוביל.

הגיע הזמן לתיקון

אני לא יוצא למסע הזה כי יש לי את כל התשובות.

אני יוצא אליו כי אני מאמין שהגיע הזמן לשאול את השאלות.

האם אפשר לבנות דמוקרטיה טובה יותר?

האם אפשר לחזק את הקשר בין הציבור לנבחריו?

האם אפשר לנהל את המדינה באופן מקצועי יותר?

האם אפשר לחשוב לטווח ארוך?

האם אפשר לממש את הפוטנציאל האדיר שקיים בחברה הישראלית?

אני מאמין שהתשובה היא כן.

ולכן יצאתי למסע הזה.

לא בשביל עצמי.

לא בשביל קריירה פוליטית.

אלא מתוך אהבה למדינה ומתוך אמונה עמוקה שאפשר לבנות כאן עתיד טוב יותר.

זהו המסע של “התיקון”.

וזו רק תחילת הדרך.

דרך בלתי ניתנת לעצירה.

המשך דרכו של העם היהודי.

רק התיקון